ללמוד מהאינדיאנים

יש לנו הרבה מה ללמוד מהאינדיאנים ודברים מסוימים כבר אימצנו מהם. לקחנו מהם את הנרות הופי ואת האכינצאה כמו גם צמחים אחרים, אבל היום אני רוצה לקחת מהם עיקרון הרבה יותר עמוק, אולי נשמע פחות פרקטי אך חשוב ויעיל מאד.

התנתקות
ראשית, אזהרה: אני מתנגד נחרצות למה שאני הולך לספר לכם. אני לא רוצה ללמוד את הפרקטיקה כרגע אלא רק את העיקרון. ועכשיו – אפשר להתחיל.
האינדיאנים היו משתמשים בריפוי של כל מחלה קשה בסמי הזיות. סמי הזיות אלו צמחים וחומרים נוספים שהיו מכניסים את החולה לעולם אחר – עולם ורוד יותר, עולם ללא כאבים, עולם שכולו טוב. הרעיון מאחורי זה לא היה להקל על החולה. הרעיון היה ליצור ניתוק מסוים בין החולה למחלתו.
כאשר אדם חולה וחושב כל היום על מחלתו, הוא מתחבר בעל כרחו למחלה ולא יכול להשתחרר ממנה. הוא חושב למשל שהוא = הוא + אסטמה, משוואה שכמובן לא נכונה. התפיסה שהמחלה היא חלק בלתי נפרד מהאדם החולה היא אם כל המחלות הכרוניות. תחילת התהליך של שינוי מציאות, כמו גם הרגלים, אורח חיים, חיי משפחה, עבודה או כל דבר אחר, היא ההכרה שהמצב הנוכחי הוא ליווי זמני ל”אני”. אם האדם חושב שהמצב הנוכחי הוא הוא ה”אני”, אין לא שום סיכוי לשנות כלום. זוהי תחילתו של שינוי.
אם כן, מובן למה היו משתמשים האינדיאנים בסמי הזיות. כאשר היה האדם מוטל על ערש דווי והיה ברור לכולם שהוא הולך למות, היה הרופא מצהיר – שינוי חשיבה! עכשיו הכל טוב!
כאשר טוב לחולה והוא לא מרגיש שהוא בדרך למות אלא הוא צועד לכיוון השני, הסיכוי שלא להתרפאות עובד פלאים.

פלצבו
זה בדיוק הרעיון של הפלצבו. הפלצבו מנתק בין המחלה לבין החולה. הוא מפיח תקווה בחולה שיש סיכוי. כמה אחוזי ריפוי יש לפלצבו?
מקובל לומר שבין 20-30%, אולם אם בוחנים את הנושא, מגיעים למסקנה שמדובר ב 100%!!!
החולה הספציפי שהאמין – מקבל מהאמונה 100% ריפוי. החולה שלא האמין לא מקבל ריפוי כלל. כמה אחוז מאמינים? 20-30%.
אם כן, האנשים שמשתמשים בתרופה או בפלצבו ומצליחים ליצור ניתוק בינם לבין מחלתם – יכולים להבריא ללא קשר למצבם הרפואי האמיתי. נשמע מוזר? הנה לכם עוד כמה דוגמאות מרחבי ההיסטוריה וגם מהרפואה המודרנית.

הצחוק
הצחוק הוא מרפא. זה כבר ידוע מאות שנים לפחות ועכשיו גם הוכח מדעית. הצחוק גורם לשחרור של אנדורפינים לדם, חומרים בעלי יכולות שיכוך כאבים וריפוי. עם זאת, למרות שהוסבר מנגנון אחד בעזרתו הופך הצחוק למרפא, אין לי ספק, שבעתיד ימצאו תועלות נוספות בצחוק. האם באמת אנו חושבים שאם ניקח אנדורפינים ונזריק אותם לדם, יהיה לזה את אותו אפקט כמו של אדם שמוקף בחברים ומוזיקה טובה?
הרמב”ם מייעץ למשל, להתחיל כל תהליך ריפוי במעין חגיגה קטנה. להביא את אוהביו של האיש, מוזיקה טובה אם אפשר ולשמח ולדבר עם האיש. זה כשלעצמו, חלק חשוב בריפוי. לפעמים אנו נעזרים בתרופות וטיפולים שונים לצורך ריפוי – אך האם אנו שמחים? האם טוב לנו בחיים? האם אנו מצליחים לחשוב על עצמינו כעל אנשים בריאים? האם הצלחנו להתנתק, ולו במעט מהמחלה שלנו?

יום כיף
כל חניך בארגון של ילדים חולים יכול להעיד – גם במחלות הכי קשות, לא חולים שנה שלמה. יש כמה ימים בשנה שבהם לא חולים. כאילו שהמחלה נעלמה לגמרי במשך אותם ימים.
מה המשמעות של זה? הניתוק של האדם מהמחלה עושה לו טוב. הוא מאפשר לו לצעוד לעבר ריפוי. גם יום כיף לא מצליח תמיד לנתק בין החולה למחלה שהרי נושאים את החולה על ידיים למתקני ה”לונה-פארק” ומסתבכים שוב ושוב עם כסא הגלגלים למרות שהיה כתוב שהמקום מותאם לנכים…
אבל על כל פנים, ניתוק כלשהו בוודאי שיש. הילד חש את הניתוק ומעיד על כך בפה מלא: “שכחתי לגמרי שאני חולה!”

משככי כאבים
לא תמיד טוב לקחת משככי כאבים, טבעיים או כימיים, אבל לפעמים יכולת הריפוי מתחילה רק עם שיכוך הכאבים. האדם מקבל זריקה אחת בגב – ופתאום – אי זה פלא! פריצת הדיסק נעלמה!
ההסבר פשוט – האדם לא יכול להתרפא כשהוא קשור כל כך למחלתו. ברגע שנותק הקשר, כלומר, האדם כבר לא “חי את זה”, הוא יכול להתחיל להשתקם ולרפא את עצמו. אותו דבר בכאבי ראש או בכל דבר אחר – פעמים רבות האדם צריך רק קצת שכנוע שהמחלה עברה (על ידי מיגור הכאבים) והמחלה אכן עוברת.

תפילה
גם ביהדות הוכר הצורך הזה של ניתוק מהמחלה. לפיכך כאשר מתפללים על החולה, לא מזכירים את העובדה שהוא חולה. אנו לא אומרים “…וירפא את החולה יהושע…” אלא “…וירפא את יהושע…”. הסיבה היא בדיוק זאת. לא לקבע את החולי אצל האדם. ליצור ניתוק בין האדם למחלה.
בדוגמא זו ניתן לראות הרחבה של העיקרון – אנו לא רוצים שהאדם יהיה מחובר בתודעתו למחלה וגם לא רוצים שיהיה חיבור כלשהו, גם חיבור שמחוץ לאדם, שיחבר בינו ובין מחלתו.

סיכום
ראינו את החשיבות של הניתוק מהמחלה ואת וקצת דרכים פרקטיות ליישום של העיקרון. הדרכים יכולות להיות שונות ומגוונות – החל מקרם טבעי טוב לבעיות עור במקביל לטיפול שורשי ועמוק וכלה בביקור החולה ושימוחו. כל אחד, על פי המצב, צריך לראות איך הוא מיישם את העיקרון הזה ומכיל אותו בצורה הכי נכונה על החולה האדם שסובל מהמחלה.