הומאופתיה ב
הומאופתיה חלק ב – בקשתי תרופה, לא פלצבו!
את הכלל הראשון של ההומיאופתיה סקרנו כבר, אך הכלל השני של ההומיאופתיה קשה הרבה יותר לתפיסה.
הכלל השני גורס כי ככל שהתרופה מדוללת יותר היא טובה יותר. על פי כלל זה, התרופה ההומאופתית תהיה טובה יותר אם היא תהיה מדוללת במים. אפילו מיליונית הטיפה יכולה להיות משמעותית לריפוי. כלל זה כל כך קשה לתפיסה עד שד”ר האנמן בספרו האורגנון, ספר היסוד של ההומיאופתיה כתב “חוק הטבע הזה של ריפוי מבטא עצמו בכל ניסוי טהור ובכל התבוננות אמיתית בעולם, זוהי עובדה מבוססת. משנה אך מעט מהו ההסבר המדעי לאיך מתרחש הדבר ואיני מייחס חשיבות רבה לכל אותם ניסיונות להסביר זאת” (סעיף 28). ד”ר האנמן העדיף ללמוד מהנסיון מאשר מההגיון. גם הרפואה היום והמדע אינם מקבלים את ההגיון היום ללא שהוכח בתצפית מדעית.
מהו ההסבר בכל זאת לכלל זה?
כדי לנסות להבין כלל זה אני רוצה לצטט שני סעיפים נוספים מתוך האורגנון:
סעיף 26:
דבר זה נסמך על החוק ההומאופתי של הטבע אשר היה לעיתים עולה כהשערה מעורפלת, אך עד כה לא הוכר במלואו, ואשר הודות לו מתרחש כל ריפוי אמיתי אשר התרחש בעולם:
מחלה דינמית חלשה יותר מחוסלת באופן קבוע באורגניזם החי ע”י מחלה דינמית חזקה ממנה, אם זו השנייה (בעודה שונה בסוגה) תהיה דומה מאוד לראשונה בביטוייה.
סעיף 68 :
בטיפול ההומאופתי הבא לסלק את המחלה הטבעית הדומה לזו שהתרופה מייצרת, מינון התרופה הוא כה קטן שגם אם הוא מותיר אחריו מחלה תרופתית כלשהי, היא כל-כך מינורית, עדינה וחולפת, שתוך זמן קצר וללא מאמצו הניכר של כוח החיות, היא בדיוק מספיקה לשיקומו חזרה של האורגניזם.
אם כן, המחלה מחוסלת על ידי הדומה. אבל כדי שהדומה לא יצור מחלה חדשה אנו מחלישים אותו למינימום האפשרי. הוא נותר מספיק חזק על מנת ליצור “מחלה חדשה” שתבטל את המחלה הישנה, אך חלש מספיק בכדי שהמחלה החדשה תעלם כלעומת שבאה.
זה העיקרון המנחה של ההומיאופתיה. אנו לא רוצים מחלות נוספות מעבר למה שיש ולכן כשנשתמש בתרופות (שגורמות למחלה) נשתמש בהן במינון נמוך מאד.
במחקרים רבים ניסו להוכיח את יעילותה של ההומיאופתיה אל מול תרופות הפלצבו במחקר מסויים נתנו לחולים לפני ניתוח ברך תרופת דמה (פלצבו) או תרופה הומאופתית. לא נצפתה השפעה של התרופה ההומאופתית בהקטנת מינון משככי הכאבים שנצרך למטופל אל מול תרופת הפלצבו.
במחקר אחר שבדק השפעות הומיאופתיה על ילדים עם הפרעות קשב וריכוז התוצאות היו דומות. התרופה עזרה אך לא משמעותית ביחס לפלצבו.
בגלל מחקרים אלו ורבים אחרים נטען שאין ממש בתרופה ההומאופתית וכל השפעותיה הן פסיכולוגיות-נפשיות.
מצד שני היו גם מחקרים תומכים בהומיאופתיה. מחקר שבדק את השפעות ההומיאופתיה על סינוסיטיס אקוטי מצא שהתרופה הומאופתית השפיעה לטובה בעוד הפלצבו רק החמיר את הבעייה.
מחקר נוסף שבדק השפעת אנטיביוטיקה על אותה מחלה מצא שאין תועלת במתן האנטיביוטיקה לעומת הפלצבו.
הומיאופתיה – כן או לא?
בניגוד למה שחשב ד”ר האנמן, כנראה שהומיאופתיה היא לא הדרך היחידה לריפוי מחלות. ד”ר האנמן האמין ש “הריפוי העדין האמיתי מתרחש רק בהתאם לשיטה ההומאופתית, שכפי שכבר גילינו מתוך ניסיון והסקת מסקנות, היא ללא ספק הנכונה, ושבה מושג הריפוי, המהיר הבטוח והקבוע ביותר, מכיוון ששיטת ריפוי זו מושתת על עקרון נצחי, אמין של הטבע.
אמנות הריפוי ההומאופתית הטהורה היא השיטה הנכונה היחידה, הדרך הישרה ביותר לריפוי, ודאית באותה המידה שיש רק קו ישר אחד בין שתי נקודות נתונות.” (סעיף 53)
המחקרים מוכיחים שההומיאופתיה היא לא דרך הריפוי היחידה אך כמובן שאין לזלזל בה.
ד”ר סמואל האנמן אמנם לא חי בתקופתנו, אך הוא הבין הרבה מאוד חוקים אוניברסליים שחלים גם כיום על כלל המחלות. כיום בגלל הקידמה והרפואה שמעניקה תרופות שמעלימות סימפטומים, הדיכוי גדול יותר, ולכן גם המחלות קצת יותר רבות ואלימות מלפני 200 שנה. האנמן מייסד ההומאופתיה הבין שטיפול במחלות צריך להתבצע ברמה אנרגטית ולא בצורה חומרית, ולבחון את המחלה בצורה הוליסטית כאשר האדם הוא מושא ההתייחסות ובתוכו יש התייחסות למכלול הסימפטומים של המחלה גוף ונפש כאחד. אז נכון שהומאופתיה היא לא שיטת הריפוי היחידה, ויש עוד כמה שיטות ריפוי הוליסטיות הפועלות על רבדים אנרגטיים וביניהן גם הרפואה הסינית. אבל המהפיכה בדרכו של האנמן שייסד את ההומאופתיה היתה בכך שהוא הצליח לקלוט ולהבין חוקים אוניברסליים אלה.
תודות לעבודתו ומסירותו הבלתי נגמרת, גם היום ניתן בהומאופתיה להעניק מזור למחלות שנחשבות ללא מרפא ברפואה הקונבנציונלית. לכן, אל לנו לזלזל גם בכוחה של ההומאופתיה לרפא.
תודה על המידע המרתק והמעניין, הלוואי שיותר אנשים היו קוראים ומפנימים את זה.