ריטלין / סיפור מאת אבישי מזרחי
בשבוע שעבר קראתי סיפור קצר בעלון "עולם קטן". בסיפור, שכתב אבישי מזרחי, מוצגת בצורה קצת אחרת הדילמה לגבי ריטלין. הסיפור מובא באדיבות עולם קטן לכל מי שפספס אותו בשבוע שעבר…
מיד אחרי הכריך הראשון של הבוקר אני דוחף את הכדור עמוק עמוק בתוך הפה. מעולם לא ידעתי מדוע הוא לא נבלע בלגימה הראשונה, גם לא בשנייה או בשלישית. כבכל יום המים נשפכים פנימה, גולשים במורדות הלוע ובסיס הלשון מערסל את הכדור הקטן והמאיים ואוחז בו באדיקות מפתיעה. אחר הניסיונות המתישים אני עוצם עיניים, מנסה לדמיין כאילו הכדור הוא סוכריית ג'לטין צהובה ושובבה המנסה למתק את דיני ודוחק את הכדור פנימה."מה זה, אקמול?" שואל תמיד חבר אקראי, ואני מאשר "קצת לא מרגיש טוב, לא משהו מיוחד". אני מרגיש את הדופק המואץ. הפנים מחווירות, העיניים מצטמצמות, המבטים הפרועים מתחלפים לתנועת מטוטלת עדינה, מרחפת ועצורה. בשלב הזה אני כבר לא מסוגל להסתכל על אוכל. כמעט ומקיא למראה בננה מקולפת, כריך נגוס או קוביית שוקולד שנמסה בפה מעונג. שמונה שעות תמימות אני מתנזר מכל שביב מאכל. לא שאסור לי אני פשוט לא מסוגל. אני יושב בכיתה מכונס, עיניים חולמניות ננעצות בלוח, משפט אחר משפט אני מעתיק והמורה משתאה, הרגליים המרקדות תדיר והידיים העסקניות נאספות, במפתיע, אל עצמן שלוות מתמיד. אני לומד, סוף סוף אני לומד.
רק כשהשמש מתכרבלת ומניחה את ראשה הבוער בין רכסי ההרים אני שב הביתה, מדוכא, מותש ומבולבל. מאז שהתחלתי עם הכדורים האלה מקלות התיפוף האהובים עלי מונחים בבדידות על שולחני, זועקים באילמותם ומזכירים לי ימים אחרים כשאדרנלין מטורף זרם בעורקיי והגוף כולו התנועע במקצבים מופרעים. מתגעגע פתאום לידיים שריקדו בין הבס למצילות, ולזיעה הו… הזיעה שהרטיבה את בגדיי הדהויים ולא הותירה בהם אפילו רישום של יובש קל. עכשיו אני מכוסה בפליז, עטוף בצעיף צמר כהה ומבטי מקובע במילים ובמספרים.
"תביא כדור ובוא למגרש" מתקשר חבר ואני נדרך מיד, תמה ומבוהל.
"מאיפה אתה יודע?!" אני מתקיף.
"מה אני צריך לדעת" הוא שואל, ואני מתנצל "לא, לא, סתם התבלבלתי, אין לי כוח לשחק היום, אולי מחר…"
"אבל כבר אמרת את זה אתמול ושלשום ולפני שבוע…" הוא מקשה.
אני לא יודע איך להגיב ולמען האמת גם אין לי כוח "עזוב אותי, לא בא לי, פשוט לא בא לי" אפילו לחשוב על זה אני לא מסוגל. אני הולך ומתרחק.
"אחי, השתנית" הוא מפטיר, ואני מהנהן "מה שתגיד" ומנתק.
אימא ואבא חזרו אתמול מאושרים מאספת ההורים ובידיהם גיליון ציונים אחרון. "איזה גאון אתה!" אומרת אימא ומנסה, אך לשווא, להסתיר את דמעותיה החמות. אבא נושק למצחי וקולו נסדק "אתה מדהים!" הוא אומר לי "אתה פשוט מדהים!" הוי… כמה ייסורים עברו בגללי, כמה נצטערו בי, כמה זומנו בגיני לחדר המנהל המבעית או לשיחת חירום עם מורה זעוף, בכמה מוסדות ביקרו חדשות לבקרים כדי למצוא לי מקום להתגדר בו, כמה תהליכי קבלה ורישום מתישים המליחו את יגונם, כמה ימי עבודה הפסידו וכמה מתח נזרע ביניהם.
כעת, הצמיח להם הריטלין ישועה מבין המצרים. ישועה גדולה ופורקן כהיום הזה שבו רשם הנוירולוג את מה שרשם בכתב חרטומים אופייני על נייר חיוור. הוא טרח להוסיף מינון מדויק של הכדור ובאיזו שעה לקחתו ולאלו תופעות לוואי חריגות יש לשים לב. כמה חבל שכל התנודות החזקות המטלטלות אותי רחוקות מכדי חריגה.
רק בשעות לילה מהורהרות, כשאני מניח את ראשי הבוער על הכר, מנדנדות אותי תהיות האם הילד הזה הוא אני? מי אני בכלל? באמת, מי אני?
טוב לי. באמת שטוב לי. טוב לי לראות ציונים מחייכים, טוב לי לראות הורים שלווים ונינוחים, טוב לי שאני בעמדת "הילד הטוב" סוף סוף, אבל האם אני שמח? האם אני אני?
אני מטופל תרופתית וכך גם אמי (כן מה לעשות, זה בגנים), ויש לי גם חבר ועוד מכרה שמשתמשים בטיפול דומה. כולנו אובחנו בגילאי 31-36 ואמי בגיל 63. כולנו מטופלים במתילפנילדאט בצורותיו השונות (קונצרטה, ריטלין רגיל ו-LA), וכולנו מקפידים לקחת את התרופה בכל יום עבודה למעט לפעמים בסופ"ש (למשל אם יוצאים לטייל ורוצים לשתות כוס יין בארוח"צ או לצאת לפאב בערב.
אני יכול לספר לכם שאין לאף אחד מאיתנו את התופעות המתוארות בסיפור.
אני לא יודע על מה התבסס אבישי כשכתב/בדה את הסיפור.
שלושה מאיתנו עובדים במקצועות יצירתיים של כתיבה, עיצוב ובישול, ואיננו מרגישים שהתרופה פגעה לנו ביצירתיות או חדוות החיים. אנחנו יכולים להיות אסוציאטיביים ומקוריים באותה המידה, אבל גם קיבלנו את היכולת לכבות את ה"רעש" של תזזיתיות המחשבה כשנרצה ולהתמקד, וזה ההבדל הגדול.
אם הטיפול התרופתי גורם לדיכאון, חרדות, כעסים, דיכוי יכולות יצירתיות או קוגניטיביות ושאר תופעות, יש לחזור אל הפסיכיאטר שנותן את המעקב ולשקול איתו חלופות טיפוליות, ובכל מקרה כדאי להוועץ במדריך עם הכשרה של CBT לADD, וישנם כאלו שמומחים ביעוץ למבוגרים בעלי ADD באופן ספציפי.
מכל מקום, סיפור דמיוני על ילד וקשייו בחיים אינו בסיס להנחיה לנטוש שיטת טיפול שעשתה שינויים אדירים לטובה בחי ובחיי הסובבים אותי, וזאת בהקשר להתמודדות אישית ובין אישית עם תקשורת, ניהול זמן ומטלות, תפוקה ויצירתיות, מיקוד בשיחה ועוד הרבה תחומים.
אחד שבפוקוס שלום ותודה על תגובתך.
התיאורים שבסיפור אינם מומצאים אלא לקוחים מסיפורים מהחיים וגם… מהספרות הרפואית. גם בעלונים ובהתוויות הרפואיות של התרופות עצמם מופיעות תופעות לוואי אפשריות רבות שאכן, במקרים רבים מופיעות.
זכיתם, ואצלכם לא מופיעות כל אותן התופעות אך אין זה מראה על הכלל.
הסיפור הוא רק עוד התייחסות בנוסף להתייחסות הרבות שיש להתייחס בנושא זה.
מצרף קישורים נוספים מהאתר שלנו בנושא זה:
מאמר על ריטליןהנחייה של ה FDA
סקר קטן שערכתי
יום טוב וחג שמח, נדב.
תמוה בעיניי שאדם חווה חווית ריטלין רעה, מה שאומר שהכדור לא מתאים לו ואולי הוא צריך אחר או לא צריך בכלל, מכריז מלחמה, עושה דמוניזציה לתרופה שלי אישית עוזרת מאוד מאוד מאוד ובטח לעוד עשרות אלפי אנשים בוגרים ברחבי הארץ, וללא שמץ של התאורים הספרותיים של חוסר חיות ויצירתיות וסוג של מסכנות, דבר שמקשה על המון אנשים נוספים שצריכים את התרופה הויא יכולה לעזור להם, לנסות ולקבוע לבד אם היא מתאימה להם.
אבישי לא חסרים דברים לצערנו במדינה הזאת להילחם עבורם, אתה פשוט במלחמה הלא נכונה
אבישי לא נלחם כנגד הריטלין. אבישי מתאר דברים שהוא רואה בעיניים הספרותיות שלו ובעזרת העט הנובע. יש אנשים שנעזרים מאד בתרופה. הסיפור בא לתת את הצד השני… בכל מקרה, אני, כנראה בניגוד אליך, חושב שהחופש של האינטרנט עשה רק טוב לאלו שצריכים ריטלין: הם יכולים לדעת מה תופעות הלוואי שיכולות להיות, מה הסיכונים, מה נחשב לנורמלי ומה לחריג ובקיצור, חופש המידע יצר מציאות שבה אלו שהתרופה לא טובה להם יודעים שהם לא לבד ויודעים שיש חלופות.